פסק-דין בתיק דמ"ש 2303/10

1.         ביום 11.3.10 הגישו התובעים (10 עובדים זרים מתורכיה), באמצעות ב"כ, כתב תביעה כנגד הנתבעת, לתשלום פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה, בניגוד להוראות ההסכם הקיבוצי הכללי בענף הבנייה והעבודות הציבוריות מ-1.4.68 (1255/68) וכפי שתוקן בהסכמים אחרים והורחב בצווי הרחבה על כלל העובדים והמעבידים בענף ("ההסכם") וסה"כ 86,108.38 ש"ח.

            התובעים טוענים כי הועסקו ע"י הנתבעת באתרים שונים באזור המרכז ובתקופות שונות שפורטו [יצויין כי בקשה לפיצול סעדים נעתרה בתביעה שהגישו עב (תא)5550/06].

            טוענים התובעים כי עפ"י פסה"ד שניתן בהליך האמור (מפי כבוד השופט, כתוארו דאז, ש. טננבוים, "פסה"ד") הנתבעת היתה מעסיקתם ברציפות מ-2001 ובכל התקופה הנטענת על ידם ומשהנתבעת חברה בהתאחדות הקבלנים חלות עליה (ועליהם כעובדים בענף) הוראות ההסכם. בהתאם, היה על הנתבעת להפריש מדי חודש לקרן פועלי בנין או לחילופין, לקרן פנסיה.

            במסגרת תוספת 2000 להסכם נקבע הסדר חלופי לעובדים זרים (4%, לקרן חסכון של הקבלן, כולל בגין תוספת כלכלה ותמריץ אי היעדרות).

            משהנתבעת לא ביצעה עבורם הפרשות כאמור - זכאים הם לסכום ההפרשות המצטבר במישרין.

            בהתאם, עתרו לתשלום הסך המגיע (לכ"א מהם) ובצירוף פיצויי הלנה כדין ו/או ה"ה וריבית כחוק.

2.         בהגנתה מ- 10.8.10 עתרה הנתבעת לדחיית התביעה בשל שיהוי בחות"ל, התיישנות ודוקטרינת הנזק הראייתי - משהתובעים סיימו עבודתם בין השנים 2003-2005, ודאי כך משהגישו תביעה קודמת בה ניתן פס"ד ב- 2.11.09.

            עוד נטען כי עפ"י רישומיה החלו התובעים עבודתם בנתבעת ב- 10.04 ועד 6.05 (עת עברו לעבוד באמצעות תאגיד), כי תובע 4 כלל לא עבד אצלה ואינו מצוי ברישומיה; תובע 3 סיים עבודתו ב- 11.04, התביעה של תובע 2 נמחקה וממילא, לא הוכיח תקופת עבודתו, תביעתו התיישנה ויש למחוק תביעתו. למיטב ידיעתה, יצאו התובעים לחופשות אינטר ויזה במועדים שונים.

            הנתבעת הכחישה טענות התובעים, כולל תחולת ההסכם על הצדדים, ולמעט הטענה כי התובעים היו עובדים זרים.

            תקופות העבודה הן אלה שנטענו לעיל (על ידה) ולחילופין, כפי שנקבעו בפסה"ד ובכפוף לטענת ההתיישנות.

            הוכחשו טענות התובעים לביסוס זכאותם (הזכאות, הסכומים והחישוב) ובלא לפגוע בהכחשה, נטען כי יש לעכב הכרעה בהליך עד להכרעה בנושא, בערעורים מספר שהוגשו.

            ככל שנקבע כי ההסכם חל על הצדדים - הרי אינו חל על התובעים (משכוונת המחוקק לא היתה להעניק למהגר עבודה זכות לביטוח פנסיוני). העו"ז הוחרגו במסגרת תוספת תש"ס להסכם (סעיף 7.8), כשאישור אגף שוק ההון והביטוח במשרד האוצר ניתן רק ב- 6.05.

            עוד טענה כי עפ"י פרק ד' סעיף 1א לחוק עובדים זרים וחוק ההסדרים, התש"ס-2000 היתה מנועה מלהפריש לקרן (קרי: חובת ביטוח של עובד זר אמורה להתבצע בקרן מיוחדת שתוקם ע"י המדינה ומשלא הוקמה כזו - נאסר עליה במפורש לבצע הפרשות) ועסקינן בסיכול ההסכם (סעיף 18 לחוק החוזים תרופות). הקרן הוקמה רק ב- 5.05 ולפיכך, כל טענה היה על התובעים להפנות למד"י ומ- 6.05 מופרש עבור התובעים (הרוב שהמשיך לעבוד אצלה) סך 700 ש"ח לחודש (לפ"פ ופנסיה). הנתבעת מפנה ל- עב 3719/09 אמפיצי גיורגה נ' א.ש. וקניו מהנדסים בע"מ ו פרשת פופה סורין וכן עב (י-ם) 3138/06).

            גם החישוב בטעות יסודו כי עליו להיעשות על בסיס שכר יסוד בלבד.

            לחילופין, מדובר בזכות נלווית, שאינה ניתנת לפדיון לאחר ניתוק יחסי עובד-מעביד.

3.         ביום 2.9.10 הגישו התובעים "בקשה דחופה לעניין דיון ההוכחות" (דיון שנקבע ל- 22.11.10)

בה עתרו לקבוע כי " שעה שמדובר בשאלה משפטית בלבד, ניתן להכריע בתיק דנן על בסיס המסמכים המצויים בתיק בלבד", תוך הגשת סיכומים וללא צורך בשמיעת עדויות הצדדים.

            מנמקים התובעים בקשתם כדלקמן:

פסה"ד קבע תקופת עבודתם ואף תחולת ההסכם על יחסי הצדדים ואף כי לא הפרישה עבורם לביטוח פנסיוני ומשהנתבעת לא ערערה - אין מחלוקת לעניין זה (מה גם שפסה"ד ניתן לאחר שנשמעו עדויות הצדדים) ומשכך נותרה רק שאלה משפטית בדבר חובת הנתבעת להפריש פנסיונית לתובעים וחובתה ליתן כיום פיצוי בגין אי ביצוע ההפרשות.